אש ביער: במלאת שלוש שנים לשריפה בכרמל

בעשורים האחרונים חלה עלייה חדה בנזקים של שריפות יער בעולם בכלל ובישראל בפרט. מגמה עולמית זו נובעת משילוב של מספר גורמים, בהם אקלים, שינויים בדפוסי שימושי קרקע, והתיישבות אנושית באזורים מועדים לשריפות. מאחר ושריפות הן תהליך טבעי, אשר משפיע על דפוס הצומח, שינויים במשטר השרפות כתוצאה מפעילות אנושית יוצרים דגמי שריפות חריגים. דגמי שריפות אלה (המאופיינים בזמני חזרה קצרים יותר של שרפות גדולות, ועלייה בשכיחות שריפות ענק) מגדילים את הסיכון לשריפות מסוכנות במקומות ישוב ובאיזורים טבעיים. 

השתנות משטר השריפות מתרחשת במקביל לעלייה ניכרת בהתיישבות אנושית באזורים מועדים לשריפות. עליה במספר התושבים באזורים אלה גורמת לעלייה במספר השריפות מחד, ולגידול בחשיפת התושבים לנזקי השריפות מאידך. שני מאמרים שהתפרסמו השנה ובשנה שעברה, בהם השתתף ד"ר אבי בר מסדה מהחוג לביולוגיה וסביבה יחד עם חוקרים מארה"ב, מציעים כי לדפוס המרחבי של הבנייה בישובים באזורים מועדים לשריפות השפעה ניכרת על הסיכון של בתים להיפגע בשריפה. מחקרים אלה מציגים נקודת מבט חדשנית על הדרכים להפחתת סיכון השריפות בישובים הממוקמים באזורים עשירים בצמחייה דליקה. הגישה השלטת כיום מבוססת על טיפולים יערניים (פסי אש או אזורי חייץ) שתפקידם להאט או לעצור כליל התפשטות שריפות יער בקרבת ישובים. אולם, מחקרים שנערכו בארה"ב בשנים האחרונות מצאו כי רבים מהבתים שעלו באש במהלך שריפות יער כלל לא נדלקו ישירות על ידי חזית השריפה, אלא הוצתו על ידי גיצים בוערים. גיצים אלה מסוגלים, בתנאים מסויימים, לעוף למרחק של מספר קילומטרים מחזית השריפה. מחקר אחר, שבחן עשרות אירועי שריפה ביערות קליפורניה, מצא כי לרוב פסי אש ואזורי חייץ כלל אינם יעילים בעצירת התפשטות שריפות, וכי תועלתם העיקרית הייתה במתן נתיבי גישה לכוחות הכיבוי. כלומר, לשיטות המבוססות על טיפולים יערניים מרוחקים מיישובים יכולת מוגבלת בלבד להגן על יישובים מנזקי שריפות בשטחים פתוחים (אם כי לטיפולים בקרבה מיידית לבתים, עד עשרות מטרים מגבול המבנה, יעילות גבוהה יותר).

 הסכנה לנזקי שריפות לבתים בדרום קליפורניה עד לשנת 2030, החזויה לפי המודל המרחבי , עבור תרחישים שונים של פיתוח עירוני: בינוי צפוף  יותר בתוך העיר (למעלה), בניה בשולי העיר (באמצע) או הקמת יישובים חדשים (למטה)

המחקר הראשון בו היה מעורב דוקטור בר מסדה התבסס על ניתוח סטטיסטי-מרחבי של למעלה מ-5000 בתים שנפגעו בשריפות יער בדרום קליפורניה בין 2001 ל-2009. המחקר מצא כי למיקומו של בית (הן ברמת השכונה או היישוב והן ברמת כלל המרחב) יש השפעה מובהקת על סיכויו להיפגע משריפה. בתים ביישובים מבודדים, הבנויים בדלילות ומכילים מעט כבישים, כמו גם בתים קרובים יותר לגבולות יישובים או כאלה הבנויים על מדרונות תלולים, הם בסיכון גבוה יותר להיפגע בשריפות. במחקר השני, אשר שילב את ממצאי המחקר הראשון עם אוסף של מודלי סימולציה מרחביים, נמצא כי ניתן להפחית את הסיכון להצתה של בתים על ידי תכנון עירוני ואזורי מתאים. התכנון הרצוי כולל עליה בציפוף יישובים קיימים ו\או פיתוח בצמוד לגבולות יישובים קיימים. לעומת זאת, כאשר יישובים חדשים נבנים במנותק מיישובים קיימים, הם נמצאים בסיכון גבוה יותר לשריפה. הסיבה היא שיישובים חדשים, המנותקים מיישובים קיימים, מגדילים את אזורי השוליים של היישובים בכלל המרחב, כלומר את אזור המגע בין היישוב לבין הצומח הטבעי, הדליק. באופן מעניין, למסקנות דומות הגיעו גם מחקרים מתחום שמירת הטבע, אשר מצאו כי בניית יישובים חדשים מביאה לנזקים סביבתיים גדולים בהרבה מהרחבת יישובים קיימים. בישראל, תמ"א 35 מכירה בחשיבות ממצאים אלה וקובעת כי אין לקדם בנייה של יישובים חדשים בישראל. מסקנות מחקרי השריפות מחזקות גישה זו, כך שישנה התאמה בין תועלות אנושיות (הפחתת סיכון שריפות) לתועלות אקולוגיות (הגנה על שטחים פתוחים).